מאה וחמישים שנה להולדת "אביר המשוררים"
חידושים וחדשות מספריית ישיבת הר עציון דוד ארונובסקי
לקראת 'שבת שירה' ברצוני לכתוב מעט על "משוררנו הגדול והאהוב" "אביר שירתנו" (אגרות הראי"ה
ח"א איגרת קצא) – חיים נחמן ביאליק (1873-1934) שבעשרה בטבת מלאו 150 שנה להולדתו, ביאליק נולד באוקראינה התייתם מאביו בגיל שש ועבר ילדות קשה. בגיל 17 חשק בלימודי חול ומאחר ושמע שמועה שבישיבת וולוז'ין לומדים גם למודי חול נסע לישיבה. למרות שטעותו התבררה לו במהרה למד כחצי שנה בהתמדה רבה – כפי שתיאר בשירו המפורסם 'המתמיד' המכיל סממנים אוטוביוגרפים. לאחר תקופה זו התחהבר לחוגי המשכילים העבריים בישיבה והיה מוערך מאד בחברתם וכשעזב את הישיבה ליווהו מעל ל100 בחורים. ביאליק עבר לאודסה שם התחבר לקבוצת סופרים ומשכילים עברים, והשאר היסטוריה..
ביאליק נודע בעיקר כ'משורר הלאומי' אולם את מרבית שנות פעולתו הקדיש לאיסוף והנגשת חלקים מארון הספרים היהודי לדורותינו. הוא פעל לאיסוף והוצאת אנתולוגיות של שירת: ר' שלמה אבן גבירול, ר' משה אבן עזרא, ספר המשלים והפתגמים-מלקטים מתוך המקרא, התלמוד והמדרשים והספרות שלאחריהם ועוד. אך כמובן שגולת הכותרת של פעילותו זאת הייתה ספר האגדה (ות / 8 / 36) אותו הוציא ביאליק ביחד עם ידידו ר' יהושע חנה רבינצקי (1859-1944) בחלקים החל מ1906 ועד ל1930.
בהקדמה ל'ספר האגדה' מסבירים המחברים את מהות עבודתם:
"כל המשובח והמעולה שבאגדה, כל מה שיש בו, לדעת המסדרים ולפי טעמם, גרעין של מחשבה ורגש מצד התכן או קורטוב של נוי מצד הצורה והסגנון או שאר חשיבות מצד שהוא (כגון פרסום באומה) ואם יש בו כדי להצטרף לענין שלם – אותו השתדלו המסדרים לאסוף לתוך ספר זה" "והאגדות הבאות בספר זה – באות כמו שהן, כצורתן וכלשונן, בלא "עבוד" צורה שיש עמו גם "אבוד" צורה וזיופה ובלא הוספת פוך של שוה פרוטה מצד המסדרים"
אולם בהמשך ההקדמה מתברר שהאגדות לא באו ממש "כצורתן ולשונן":
"האגדה יש שהיא עניה במקום זה ועשירה במקום אחר : וכן יש הרבה אגדות שנויות בכמה מקומות בנוסחאות אחרות, בחסר וביתיר וכדומה. ובאגדות ממין זה – השתדלו המסדרים לתפוס מכל הנוסחאות את השלם והיפה שבהן, ובמקום שיש צורך ותקנה בכך – גם להרכיב כמה נוסחאות זו בזו ולמזגן יחד או לצרף שברים מפוזרים של אגדה אחת לדבר שלם. המסדרים סבורים, שלגבי ספר עממי אין בזה משום "שליחת יד" בגוף האגדה. אדרבה, אם הדבר נעשה כתקונו ובזהירות הראויה, פעמים שיש בזה משום "החזרת עטרה ליושנה"; כי כידוע, הרבה נשתבשו ונסתרסו האגדות על-ידי לבלרים ומעתיקים בזמנים שונים וכל המתקן ומשלים בזהירות ובטעם הרי זה משובח (מתוך מראה המקומות שבסוף כל סעיף ולפי סדרם – אפשר לעמוד על הנוסחאות שהשתמשו בהן המסדרים)".
לעיתים אף "צנזרו" המחברים מעט את לשון חז"ל...
"ומטעם זה עצמו שהספר נועד לכל העם, התירו המסדרים לעצמם "לכנות" לפעמים "מפני הכבוד" או להשמיט בטוי שפוגע יותר מדי ברגש הצניעות של הקורא בן זמננו, וסימן להשמטה כזו – שלשה קוים רצופים"
אז צריך לדעת שניתן להקריא ולצטט מספר האגדה כמו שהוא במסדרת ד"ת או שיעור לילדים, אולם אם אנו כותבים מאמר מחקרי או מוסרים שיעור שבו אנו מנתחים מדרש לעומק, יש לבדוק ולצטט את המדרשים ממקורם.
ספר האגדה התקבל באהדה גדולה בקרב כמעט כל שדרות הציבור וכרכיו נמכרו ברבבות עותקים. אמנם ישנם חרדים שהחרימו את הספר, בגלל שמחבריו לא היו שומרי קלה כבחמורה, ובפרט שתמונתם עוסקים בכתיבת הספר גלויי ראש הודבקה על כריכת הספר. אני זוכר שכילד למדתי בשעות אחה"צ במסגרת תגבור של שיעורי תורה ע"י ארגון חרדי בשם 'מפעל תורה ודעת', המלמד שלנו היה חסיד בעלז שהיה מלמד בחסד בת"ת החסידי הוותיק 'חיי עולם', פעם בשיעור עסקנו בהלכה ש"ספר תורה שכתבו מין ישרף" והמלמד הביא כדוגמה את ספר האגדה ואמר שאסור להחזיק אותו בבית. הייתי במבוכה מפני שספר האגדה שכן כבוד במרכזה של ספרית בית הורי כמו ברוב בתי ישראל, והנה בהשגחה פרטית מספר שבועות לאחמ"כ כשלמדנו בשבת אצל רב השכונה הרב איסר קלונסקי שליט"א שיעור ב'ספר החינוך' (שספרתי עליו בבלוג הקודם) התגלגלו הדברים למדרש מסוים, ואז ניגש הרב לספריתו שלף את ספר האגדה ולפני שהקריא ממנו אמר: ספר האגדה זה ספר חשוב מאוד, כל אחד צריך שיהיה לו בבית...ואני הפנמתי בפעם הראשונה בחיי ששבעים פנים לתורה!!
אגב, לגבי התמונה של ביאליק ורבינצקי בשער הספר המובאת בראש הבלוג התמונה היא צילום של תמונת שמן מאת הצייר חיים ליפשיץ, התמונה מבוססת ככל הנראה על הצילום דלקמן. מצאו את ההבדלים בין הצילום לתמונה, מהם השינוים ומדוע להשערתכם נעשו? כאנא שתפו את השערותיכם בקבוצת הוואטסאפ.
ביאליק לא 'שלח ידו' רק באגדה והיה מעונין להנגיש גם את המשנה לכלל העם בתוספת "פירוש שווה לכל נפש יודע עברית בישראל" ובשנת תרצ"ו 1936 הוציא את הכרך הראשון על סדר זרעים (ב / (3) 1.1 / 017), בהקדמת הספר כתב את הדברים החשובים הבאים:
"יש רואים את לימוד המשנה כ"יבש". דמיונה בעיניהם כעולם מאובן ודומם. וכבר יצא אחד מבעלי הסוד הראשונים ודרש: המן הסלע הזה נוציא לכם מים? – זה תורה שבעל פה. ואולם כך ישפוט רק השופט למראה עיניו בלב. מי שלבו ער ועינו פקוחה ואזנו קשובה – הוא יגלה גם מתחת למסות המאובנים האלה את פני החיים המופלאים, הקדמונים, המסותרים מאחריהם, וגם מחיק "הסלע הזה" תגיע לאזניו המית מים מפכחים. האין ריח השדה עולה מערוגות המשנה בסדר זרעים? האין שוקי ירושלים, מבואות ציפורי וסמטאות טבריה על כל המונם ושאונם ועל כל מראות חייהם של העתיקים מבצבצים ועולים לעיניכם מבין השיטין של מועד, נשים ונזיקין? האין שומע מבין טורי קדשים וטהרות קול פעמי כהנים זריזים וצערי לווים משכימי קום בחפזם עם שחר אל ההיכל לעבודתם ולדוכנם?
לא המשנה יבשה! יבשה נפשנו! ואם המשנה נראית כיבשה מבחוץ – לחה היא מבפנים. כך היא סגולתו המיוחדת, הלאומית, של סגנון ההלכה העברית : כבישה מוחלטת של יצר ההרגשה ואפילו הרוממה והמשולהבת ביותר, והצנעתה העמוקה של זו בגופי מעשים זעירים ובממשים קטנים. מדת צניעות היא מסוג מיוחד, צניעות יהודית, בלתי מובנת לזרים. כל פרט של הלכה פרור קטן הוא גביש יחידי, של ענין רוחני נעלה. כך נגנזים שביבי אש, אחיהם הקטנים של הברקים, בחצצי חלמיש..."
ובהמשך הוא מוסיף דברים עקרוניים על היחס בין אגדה להלכה, וחשיבות ההלכה:
"היהדות בדורנו מתפרנסת בעיקר מן האגדה. צורתה המעשית פוחתת והולכת, וגם נפחסת. הרי ידוע: כלי מעשה שוהים בטלים, בלא שמוש, נפסלים לשמוש. יסוד החובה והכרת החובה שביהדות הולך ומתערער מתחתיה. עוד מעט והיתה לנו יהדות שכולה רשות, יהדות התלויה ב"מצב רוח" ב"אמירה בעלמא". כח הרצון הקבוצי, ועמו כשרון המעשה, הולך ותש, ולא רק בפנת הדת – בכל הפנות. יש סכנה, כי גם בהתעורר הרצון לא ימצא שוב את הדרך למעשה לפי שזו נשכחה בינתיים"
ובסוף ההקדמה, הוא מזכיר את 'ספר האגדה' ומביע תפילה שפירושו למשנה יזכה לאותה פופולאריות:
"בסיום דברי הקדמה אלה, אולי כדאי להזכיר את הניסיון שעשו בשעתו שני חברים, הסופר ר' י"ח רבניצקי ביחד עם בעל המהדורה הזאת, לאסוף ולסדר את מבחר האגדה התלמודית והמדרשית בטעם בני דורנו ולשלחה החוצה. הניסיון הצליח במידה שלא פללו לה בעלי המעשה עצמם. "ספר האגדה" – הוא שם האוסף – פשט לרבבותיו בכל גבולות ישראל ויהי כמעט לספר התמיד על שלחן כל יודע ושומע עברית. וכמדומה שהספר עשה שליחותו. לרגלו התבצרה האגדה בהכרת דורנו כאחד מנכסי הרוח היקרים ביותר של עמנו. השפעתו של "ספר האגדה" נגלתה בחינוך קטנים וגדולים, בספרות, בסגנון. בדרך ההיא ומתוך אותה כונה נעשה הפעם שוב ניסיון בהלכה. האגדה כידוע נמשלה ליין ; ההלכה ללחם. בעולם החומר – הלחם קודם ליין ; בעולם הרוח יש אשר יהי גם להיפך. ובשלח עתה מסדר המהדורה הזאת את פרי עמלו על פני חוץ אין לו בלתי אם להתפלל: - יהי רצון שיהא מזל "הלחם" כמזל ה"יין""
קרלסברד, ערב ראש השנה תרצ"ב. ח.נ. ביאליק.
תפילתו של ביאליק לא התקבלה, ולפירוש המשנה שלו לא התמזל המזל שזכה לו 'ספר האגדה' וניתן לחשוב על כמה סיבות לכך. ביאליק לא המשיך לחבר פירוש לשאר הסדרים, ונותר לנו רק פירושו היפה לסדר 'אמונת'. אי איישר חילי הייתי מחדש מנהג ללמוד ב'עשרה בטבת' -יום היארצייט של של 'אביר השירה' מחבר 'ספר האגדה' ופירוש המשנה על סדר זרעים – כמה משניות עם פירושו לעילוי נשמתו.
יהי זכרו ברוך!
