פרופ' שלום רוזנברג ז"ל - וארבעת הבנים
חידושים וחדשות מספריית ישיבת הר עציון
מאת: דוד ארונובסקי
אתמול כלו השלושים לפטירתו של פרופ' שלום רוזנברג ז"ל (1935-2023), לא זכיתי להיות תלמידו אבל זכיתי לשמוע ממנו קורס אחד במכללת הרצוג, ולראות אותו מהלך ולפגוש אותו מתפלל בבתי הכנסת בשכונת מגורינו הירושלמית גבעת - שאול. התחבטתי כיצד ניתן לתאר ברשימה קצרה אדם גדול ומפעל חיים כה עשיר ומגוון, ובנוסף במשך החודש שעבר תלמידים קרובים ואחרים כבר האריכו לכתוב ולדבר ומה אוכל להוסיף?
לבסוף החלטתי לתת לפרופ' רוזנברג לחשוף בפנינו את: אישיותו, אמונותיו והשקפת עולמו - בעצמו, וזאת מתוך קריאה בפרק "ארבעת הבנים של ההגדה" מתוך ספרו המקסים "בעקבות הזמן היהודי - הפילוסופיה של לוח השנה" (ד / 2.1 / 96 - מכללה).
כך כותב שם פרופ' רוזנברג:
"חכמי ישראל הגדולים יושבים "מסובין... והיו מספרים ביציאת מצרים" הבנים והבנות יושבים לפני החכמים, אך ההגדה משביתה את שמחתנו, ומזהירה אותנו בפני ארבעה כישלונות אפשריים של החינוך היהודי והאנושי "כנגד ארבעה בנים דברה תורה: אחד חכם, ואחד רשע ואחד תם ואחד שאינו יודע לשאול". מבנה זה של ארבע אפשרויות מזכיר משנה מקסימה בפרקי אבות (ה, טו): "ארבע מידות ביושבים לפני חכמים. ספוג, ומשפך משמרת ונפה" משלים יפהפיים מעולם אחר אלא שכפי שנראה, יש בין שני המבנים שיתוף עמוק יותר מאשר התורה המרובעת גרידא".
כמה אופייני לפרופ' רוזנברג לקשר שתי משניות שנראות במבט ראשון כאינן קשורות. השכלתו של פ"ר הייתה מקיפת עולם בצעירותו הוא למד: למודי קודש בבתי ספר יהודים ואצל מלמדים פרטים, ולאחמ"כ הנדסה, מתמטיקה ומשפטים באוניברסיטה. משפנה והקדיש עצמו לפילוסופיה יהודית הוא עסק בה בכל היקפה: פלוסופית ימי הבינים, חסידות, ר' נחמן, הרב קוק והרב סולוביצ'יק, קרא ספרות יפה התעניין בקולנוע וכל העולם היהודי והתרבות הכללית התערבבו במחשבתו והזינו זא"ז. שיעוריו היו מאופינים בהקשרים אסוציאטיבים שגרמו לו להביא דוגמאות ומובאות מכל עולמו העשיר ופעמים רבות השומעים ולעיתים אף המורה לא זכרו מ"אין באת ולאן אתה הולך", אני זוכר שבאחד השיעורים תלמידים שאלו שאלות והם פרופ' גלש מעניין לעניין, אחד הסטודנטים דפק על השולחן והציע שאולי "נחזור לנושא" - פ"ר עצר את השיעור הסתכל על אותו סטודנט ואמר לו: סליחה אבל אם אתה מעונין בקורס מסודר עם סילבוס מסודר שבו בכל הרצאה מדברים רק על הנושא וכו' אתה צריך לחפש לך קורס אחר...
וממשיך פ"ר ומציין את ה"כשלון הראשון":
"הכשלון הראשון מתבטא באותו "אחד שאינו יודע לשאול". זהו צעיר שמתוך שאינו יודע לשאול "אינו יודע להלך נגד הזרם". אכן חייבים לשמוע להורים ולמורים, אך השאלה והקושיה הן תנאים הכרחיים לפיתוח עצמאותו של האדם. מי שאינו יודע לשאול מתיישר עם הקונסנזוס, עם כללי החברה הנורמטיבית, ולפעמים עם ערכיהן המעוותים של קבוצות בעייתיות או אף פושעות. מתוך כך, מפני הלחץ החברתי, הוא עלול לעזוב את עמו ואת אמונתו או לפרוק מעליו עול מצוות ומוסר. לחץ זה מופעל עליו בצורות שונות, אך הערוצים החזקים ביותר בלחץ זה מצויים בקולנוע ובאמצעי התקשורת האלקטרוניים. האחד שאינו יודע לשאול נכנע לחברה כדי להשתייך ונגרר, במקרים קיצוניים עד כדי השתתפות בפשע. מי "שאינו יודע
לשאול" הוא ספוג של ערכים שאינו יודע להבחין בין טוב לרע, בין אמת לעיוות. ל'ספוג', שהוא סופג את הכל, חסר תנאי יסודי של החיים: ביקורת. תשובת ההגדה היא "את פתח לו". זאת החובה ללמד את ערך הביקורת, ביקורת אף על מי שמלמד ערכים"
פ"ר למד מדמויות רבות, אולם כמורו ורבו המובהק הוא ראה את מר 'שושני' המסתורי שבעז"ה נקדיש לו פעם טור בפני עצמו:
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%A8_%D7%A9%D7%95%D7%A9%D7%A0%D7%99:
על שושני מסופר כי: דרש מתלמידיו להיות שותפים למאמץ הלימוד, לשאת בעול הקושיות וביאורן. לשיטתו, על התלמיד לשאול. בלי בקשה, בלי שאלה, הלימוד אינו מתרחש. בין תלמידיו ידועה אמירתו: "השאלה היא הכניסה לעולם הידע". השאלה היא המאפשרת את הלימוד, היא שיוצרת את המרחב לגילוי הידע. הוא נהג גם להראות לתלמידיו כי טענותיהם אינם עומדות במבחן הביקורת ולסתור כל מה שטענו מיניה וביה - תכונה שגרמה לכך שהרב יהודה אשכנזי (מניטו) הפסיק את עבודתו במוסד שלו בצרפת מתוך טענה כי הוא סותר את אמונות התלמידים ואינו בונה עבורם אמונה חלופית.
בעקבות רבו זה מוסיף פ"ר וכותב בהומור האופייני שלו:
"מרשה אני לומר לתלמידי בכנות: "אנא, בקרו אותי, נסו להפריך אותי. אם לא תעשו את זה לי, אתם עלולים לקבל ללא ביקורת גם את דעותיהם של הקולגות שלי, וזה יכעיס אותי יותר".
וממשיך פ"ר לדבר על ה'כשלון השני':
"הדמות השנייה היא דמותו של התם. התמימות היא שלמות, המבטאת את הקשר הבריא עם המשפחה ועם ערכיה. מכאן האחריות האדירה שעש להורים בשמירת יחס הגון לילדיהם, ובשמירת טוהרתו ועוצמתו של התא המשפחתי. אחריות זאת מבוטאת בחלק הנסתר שב"כבד את אביך ואת אמך": כבדו את תפקידכם להיות אב ואם, "למען יארכון ימיך", ימיך הקולקטיביים כיהודים וכבני אדם. סכנה גדולה עומדת בפני התם, האכזבה מהשקר ומהצביעות שלפעמים מאפינים את סביבתו. האכזבה תהפוך את התמימות לציניות, משפך שמכניס בזו ומוציא בזו את הערכים שעברו פיחות. מה אומרת ההגדה להורים? "ואמרת אליו בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים". האם יהיו הבן והבת מסוגלים לומר עם ההורים "הוציאנו"? זוהי המטרה החינוכית הראשונית, אפשרות ההזדהות עם ההורים ומתוך כך עם העבר כולו"
בחייו האישיים פ"ר ברח מכל שמץ 'ציניות' ובנוסף לתפקידיו האקדמאים היה שותף במפעלים חינוכים
וחברתיים שונים של 'תיקון עולם' כך השתתף בייסוד 'מעלה - המרכז לציונות דתית' ובהקמת בית מורשה. השתתף בחוגי הידברות, בהם חוג "הגות" וכחבר המועצה הציבורית של נאמני תורה ועבודה. לאחר רצח יצחק רבין, יזם התקרבות בין דתיים לחילוניים בחוג בשם "שחרית", שעם משתתפיו נמנו העיתונאים ירון לונדון ואמנון דנקנר. והיה בגרעין המיסד של מפלגת מימ"ד יחד עם מורנו הרב עמיטל זצ"ל ויבל"א הרב דניאל טרופר (ראו 'באמונתו' עמ' 182-191), ואף אנשי הכת היפנית מקויה יצרו עמדו אתו בקשר והוא תמך ועודד אותם.
פ"ר עובר לדבר על דמותו של ה'רשע' שבו הוא מזהה את ה'אדם' שמשיקולי אנוכיות מוכן להרוס את כל הגבולות ודתיים והמוסריים המגנים על החברה:
"ועתה - הרשע. הפורק מעליו עול מלכות שמים כדי לפרוק מעליו עול מצוות וחובות מוסריים. לפנינו משמרת, שמוציאה את היין וקולטת את השמרים. הרשע "הנורמטיבי" מונע על ידי אינטרסים וכדאיות. אך על פי רוב הוא הולך מעבר לכך. או אז הופכת רשעתו שיגעון, שמטרתו היחידה היא הפלת הגבולות ושבירת המחסומים המגנים על החברה. "מה העבודה הזאת לכם", שואל הרשע, ומדבריו שומעים אנו: "לכם ולא לו. ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעקר". על החברה להתגונן. ענו לרשע: "בעבור זה עשה ה' לי...לי ולא לו" אלו היה שם לא היה נגאל" יש הזכויות לרשע, אך קודם כל לקרבנותיו"
ולבסוף עובר פ"ר לדמותו של ה'חכם' וגם בו הוא מוצא 'מלכודת' שהוא עלול לפול בה:
"מדהים שגם החכם מצוי ברשימת הבנים הזקוקים לתשובה, ומתוך כך לביקורת. לכאורה לפנינו נפה בעלת כוח ברירה מעולה, "שמוציאה את הקמח וקולטת את הסלת". אלא שגם החכם עומד בפני מלכודות. עבורי החכם הוא לא רק בן ישיבה, הוא גם סטודנט חכם ומצליח. והנה הוא רואה, למשל, את הפער התרבותי שלפעמים קיים בין העולם האקדמאי לבין עולם ביתו. לא תמיד מצליח התלמיד חכם לתרגם את שורשיו, הנראים לו עתה פרימיטיביים, לשפה המתוחכמת שלמד ושבה הוא מדבר בסביבתו החדשה. "מה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה ה' אלהינו אתכם?" הוא שואל מנהגי הבית שממנו הוא בא. ועלינו להשיב לו: "ואף אתה אמור לו כהלכות הפסח [עד] אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן". יש משמעות סמלית להלכות ומנהגים. זאת שפה סמלית שפנימיותו של האדם ועולמו הלא-מודע מבינים".
דומני שבדברים אלו של פ"ר נשמע יותר מהכול הממד האוטוביוגרפי, פ"ר למד והתחנך בבית של יהודים
מחים ויר"ש יוצאי מזרח - אירופה, מאביו ומהמלמדים ששכר עבורו קבל תורה ויר"ש ולמד גמרא בסגנון המסורתי באידיש. גם כרכש את השכלתו האקדמאית והפך למרצה ו"פילוזוף" (כך היה אומר), המשיך ללמוד דף יומי בעזרת קלטות של מגיד שיעור באידיש, ללמוד בחברותא עם חברים בשבת ולהגיד כמה פרקי תהילים כל יום אחרי התפילה! איך אומרים 'לא פשוט להיות יהודי פשוט' אבל פ"ר עמד גם במשימה זו בהצלחה.
וממשיך פ"ר ואומר:
"האפיקומן הוא לדעתי הסמל בה"א הידיעה של האינטראקציה עם הילדים ב"סדר". כיצד תחנך החברה החכמה והמתוחכמת את בניה? כרבות במערב, היא אינה יכולה להחזיק את עצמה באופן דמוגרפי בגלל מיעוט הילודה. האם יהיה אצלה מי שיגנוב את האפיקומן? או שמא מבחירה היא תשאיר את הילודה, כמו היום, לחברות הפרימיטיביות? החכם המתוחכם הוא נפה ה"קולטת רק את הסלת" ודוחה את הסובין. נפלא! אך אולי כדאי לו ללמוד את מעלותיו של הלחם המלא, "הפרימיטיבי" אך הבריא יותר. לפעמים גם "מוגזם הפיתוח" - ולא רק טעון הטיפוח - מהווה כישלון חינוכי"
פרופ' רוזנברג זכה להקים משפחה עם שבעה ילדים כולם חכמים כולם נבונים... וכולם ממשיכים את דרכו
כ"א בדרכו, והתגורר וחי בדירה צנועה בשיכון חרדי בשכונת גבעת שאול 17 ביחסי שכנות והערכה הדדים עם שכניו. השיכון בנוי בצורת ח מסביב למגרש מרכזי ובדירות אין מרפסות ומי שלא ראה את מרבד הסוכות הממלא את המגרש בחג הסוכות שלכל סוכה ישנו חוט חשמל המחובר לדירה אליה היא שייכת לא ראה חווית סוכות ירושלמית מימיו. ואגב לגבי ה'לחם המלא' - מי שיודע משפחת רוזנברג חיה חיים טבעוניים! ופ"ר ידע מנסיונו האישי על מה הוא מדבר.
ומסיים פ"ר ואומר:
"לא אוכל שלא להוסיף מילים אחדות על מלכודת נוספת שהחכם עלול ליפול בה. אחד מהישגי החינוך האינטלקטואלי נעוץ בכך שהוא מחנך את הצעירים לצאת מעצמם ולהיכנס לעולמו של האחר, למצבו הפסיכולוגי והקיומי, ואולי אף הכלכלי, אלא שלפעמים שוכחים ללמד את החכם הצעיר כיצד לחזור לעצמו. או אז הוא עלול להישאר תלוש מעצמו, ולשכוח שה"אחר" של ה"אחר" הוא ה"אני".
פרופ' רוזנברג גילם בחייו את היתרונות של החכם, והתם יחדיו ונמנע מ"כשלונותייהם" והתרחק תכלית הריחוק מתכונות ה'רשע' האנוכי האינטרסנט, והשאינו יודע לשאול.
