רבי שם טוב גפן זצ"ל - פאר חכמי ישראל עמקן נפלא בדעת השם
חידושים וחדשות מספריית ישיבת הר עציון
מאת: דוד ארונובסקי
היום כ"ו בסיון הוא יום פטירתו של אחד המיוחדים שבין חכמי ישראל בדורות האחרונים - רבי שם טוב גפן זצ"ל (1856-1927) (להלן רש"ט). הוא נולד באוקראינה לאביו החסיד רבי מרדכי גפן רבה של טורגוביצה בעל המלבושי מרדכי על השו"ע. שם המשפחה ה"מודרני" – גפן. נבחר כבר ע"י סבו של רש"ט – ר' חיים לוי יצחק בארסקי שכבר כנער בן 18 עלה על כס הרבנות של קאליגורקה לאחר פטירת אביו, אולם נטש את הרבנות (זמנית) לאחר שחלה קשות ובחלום הודיעוהו שזה מפני שקבל עליו את הרבנות צעיר מדי, הצבא הרוסי ניסה לגייסו וכדי להמלט הוא שינה את שמו ל'גפן' בכל המסמכים. דווקא מקור שמו הפרטי של רש"ט לא ברור בצעירותו הוא נקרא קלמן או קלונימוס ורק בשלב יותר מאוחר נקרא 'שם טוב' ולא ברור האם זה היה שמו השני מלידה או שהוא בחר לשנות את שמו הלועזי לשם עברי. כבר בילדותו נכרו בו כשרונות גאוניים ותשוקה אדירה ללימוד הוא למד ושינן בעצמו את שני התלמודים, מפרשים ופוסקים ובמקביל למד בהבנה את ספרות הפילוסופיה היהודית ועסק בעיון בספרות הקבלה והחסידות ובגיל צעיר הוסמך לרבנות ע"י גדולי הרבנים.
לאחר חתונתו בגיל 15 החל לרכוש השכלה מקיפה מספרים במדעי הטבע, גיאומטריה, מתמטיקה אסטרונומיה, פילוסופיה ומטפזיקה ולמד יוונית ורומית כדי לקרוא ספרות פילוסופית במקור ובהמשך גם רוסית וגרמנית. רש"ט סרב לקבל משרת רבנות הוא התפרנס בדוחק ממלמדות והפנה את זמנו הפנוי בעיקר לעיסוק בבנית פילוסופיה יהודית מקורית שקרא לה "תורת הממדים לאין ספורות", יחד עם שני אחיו יסד וערך קובץ תורני בשם "הכרם" ובו פרסם את מאמרו הראשון: תורת הממדים לאין ספורות: עיון בתורת הממדים". רש"ט התצטרף בהתלהבות לתנועת חיבת ציון ולאחמ"כ לתנועה הציונית ופעל להקמת סניף של "חובבי ציון" בעירתו ולנסיונות רכישת קרקעות. ב1906 עלה לארץ עם אשתו וששת ילדיהם באנייה 'רגינה' וכך סיפר לימים "האניה הפליגה בשש אחר הצהרים. חברת צעירים מן הציונים ליוו את האניה בסירות קטנות. בני, מר חיים לוי יצחק, נשא על האניה דגל ציוני, וישר משירי ציון. הצעירים ענו לעומתו בקול, ותעבורנה הסירות אחת אחרי אחת לפני האניה הגדולה. והמחזה – מחזה קודש, היה נהדר מאוד!". משפ' גפן השתכנה ביפו סמוך לבית רבה של יפו הראי"ה קוק זצ"ל וקשר עמוק וחם נקשר בין האישים. רש"ט היה שותף לכתיבת תוכנית הלימודים וליסוד ישבתו של הראי"ה ביפו תוכנית שכללה לימודי תלמוד, קבלה, אמונה ומחשבת ישראל, למודי חול מדעים ושפות זרות. הוא עסק בגיוס כספים לישיבה ואף לימד בה מתמטיקה כשלש שנים.
ב1912 התיישב עם משפחתו במושבה הצעירה בית-וגן הסמוכה ליבנאל, שם הקים משק עם בניו ועסק בעבודה חקלאית וכמורה לתלמוד תנ"ך ומתמטיקה בבית הספר ביבנאל.
מסופר כי ב1914 ביקר הברון רוטשילד במושב בית וגן ופגש שם בין השאר את רש"ט עובד בגינתו, הוא פנה אלי ושאל: "האם אתה מאושר בארץ ישראל?" רש"ט ענה לברון "כן! מאושר אני עד כדי כך, שאם היה בא אלי אליהו הנביא בחלום הלילה, ושואל אותי במה אני רוצה – להיות עשיר כברון רוטשילד ובעל ארמון יפה בפריז, או עני כאן בארץ ישראל, ובניי מתפרנסים מלקט, שכחה ופאה, כי אז הייתי עונה לו: רצוני שיהיו בניי מלקטים בשדות אחיהם בארץ ישראל, ולא בעלי אוצרות בפריז"
רש"ט לא הצליח לבסס את המשק שלו, וב1917 חזר לתל אביב. ב1921 ירד למצרים כדי להדפיס שם את ספרו הגדול "תורת הנבואה הטהורה: או הפילוסופיה המתמטית של האין-סוף, מסה מתמטית, המבססת את חזיונות המכלול על הסגולות המתמטיות של האין סוף". לא הבנתם? – האמת שגם אני לא! אבל אנשים שכן הבינו התפעלו מאוד! ב1923 חזר לת"א, ובב1927 נפטר כבן 70. ונקבר בהר הזיתים.
את נוסח מצבתו ניסח ידי"נ הראי"ה קוק "פ"נ הרב החכם הגדול בתורה ובחכמה, פאר חכמי ישראל, עמקן נפלא בדעת ה' חראת ה' אוצרו, ר' קלמן שם-טוב בהרב מרדכי גפן"
חלק קטן מספריו וממאמריו התפרסמו עוד בחייו בבמות שונות ורובם נשארו בכתב יד. בנו של רש"ט לוי טרח רבות להוציא אותם בהוצאה יפה ובמרוכז, ולאחר מאמצים רבים הוא הוציא שני כרכים בהוצאה פרטית, וכרך נוסף בשם: הממדים, הנבואה, האדמתנות. בהוצאת מוה"ק בתשל"ד (ט / 8.9 / 11 ) הכתבים הפילוסופים מיועדים ליודעי ח"ן ובמקרה הזה הכוונה לשילוב של הבנה פילוסופית, פיזיקה ומתמטיקה. אולם בתשע"ז הוציא ידידיה ונגרובר בהוצאת מכון 'נזר דוד'. את הספר הנפלא: ר' שם טוב גפן – פרקי חיים איגרות ומאמרים.(ט / 8.9 / 11) בספר: מבוא ותולדות חיים מלאים של רש"ט (משם שאבתי את עיקר המידע שהבאתי לכם עד כה), דברי הערכה עליו ועל שיטתו מאישים חשובים, לקט אגרות מרתקות בין רש"ט לראי"ה ולרצי"ה, קטעי יומן ועוד, ולבסוף מבחר ממאמריו שמצטיינים בבהירותם ובמגוון הנושאים הנידונים בהם: לשאלת קדמותו של ספר יצירה, שם המיוחד וקדמותו, אחדות הנביא ישעיהו וחזיונותין, הגבול הצפוני של א"י, מקום מקדשנו, הלכות ה'חום' שבתלמוד ועוד. במאמר מיוחד אודות :ספרי התורה סדרם ושמותיהם" הוא פורס משנה ייחודית על חיבור התורה לפיה התורה משלבת בתוכה מגילות עתיקות שנכתבו שנים רבות לפני מתן תורה (שווה עיון!)
במאמר "על ישוב ארץ ישראל וההברה הספרדית" הוא כותב את הדברים המעניינים הבאים:
"הגלות המרה והארוכה הצמיחה בנפשותינו מין ספחת, או שאת - שניות זרה ומשונה, שאין דוגמתה בשום אומה ולשון: אהבה עזה ועתיקה כימי העם, שהכתה שורשיה בכל נימי נשמתנו, לארצנו היקרה, שלא פסקנו מלהתגעגע עליה במשך כל ימי חיי עמנו, בתפילותינו ובלימודנו וכן בכל מנהגינו. "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני" - זו הייתה הקריאה הגדולה, ודגלנו שנשאנו אותו בכל אשר פנינו. ועם כל זה, מתחילה באונס ולבסוף כאילו ברצון, מתעוררת בנו אהבה לאותן הארצות שאנו גרים בהן בין העמים,
כאילו אפשר שלעם תהיינה ארצות מולדת לעשרות!
ולא עוד, אלא שכשאנו באים כבר לארץ־ישראל (מפני הגעגועים העמוקים הגדולים שבנשמתנו פנימה), מתחילים לבקש בה, בארצנו החמודה והטובה, מומים ומגרעות שונות, כתואנה להשתיק בזה את המיית נפשנו לארצנו – אין בארץ־ישראל שמירת הדת כראוי. כאילו שם בארץ הטמאה, הכול בענייני הדת הוא כראוי וכנכון ? כאילו חילול שבת בפרהסיה ואכילת טרפות וכדומה אינם מצויים בארצות ההן, עשר מונים יותר מאשר בארצנו ? והרי הרבה ערים ישנן בחו"ל שאין רושם השבת ניכר בהן כלל מחוץ לבתי הכנסיות, וגם זה רק למחצה, לשליש ולרביע, ופריצים יבואו בתוך הקודש פנימה ויחללוה, כמפורסם. והרי כל אלה מחללי השבת ואוכלי הטרפות הנמצאים כאן, לא ארץ ישראל גידלתם, אלא כולם מארצות הטמאות באו לנו ושנתחברו שם ביחד עם רשעי העמים ונתערבו בגויים וילמדו מעשיהם"
קשה שלא לראות בדברים אלו של הרש"ט מענה לא רק לאנשים מבחוץ המקטרגים על א"י, אלא גם תשובה אישית לעצמו ע"כ שאמנם זכה שכל צאצאיו היו מבוני הארץ. ממתיישבי הגליל יבניאל ונהלל ועוד. אולם רובם ככולם לא היו שומרי תומ"צ. וממשיך הרש"ט וכותב:
"אותו הדבר עצמו חוזר ונשנה בנוגע לדיבור העברי שהתגעגענו אליו כל־כך במשך יובלי שנים, ורק ההרגל שהתרגלנו לדבר בלשונות זרים ובלשון עם ועם שב לטבע שני, וקשה מאוד לפרוש מהם ולהצדיק הבגידה בשפתנו האהובה, ולכן מחפשים ומוצאים מגרעות בדיבור העברי שאינו כהלכה.
ההברה הספרדית, שבה שב הדיבור העברי לחיות בארצנו, המצלצלת בניבה הנאווה, איננה מוצאת חן בעיני יוצאי הגלות, ודוקרת את אוזניהם - לליטאים חסרה ההברה הליטאית (eu); לפולנים ההברה הפולנית (ai); לרוסים ההברה הטטרית, ורגזו ושחקו ואין נחת. לאמתו של דבר יש יתרון רב להברה הספרדית גם מפני שהיא הייתה הראשונה והיחידה בארץ ישראל, על כל פנים לא פחות מארבע מאות שנה (מאת גירוש ספרד), ועל כן צריכים הבאים מחדש לנהוג בכל דבר כמוהם. והרי לאביי אלה הבאים מארץ ישראל לחוץ-לארץ, אפילו דעתם להשתקע שם, צריכים להתנהג כמנהג ארץ ישראל, משום דכייפו לארץ-ישראל. ואפילו לדעת רב אשי שם, אם דעתו לחזור לארץ ישראל, צריך להתנהג כמנהג ארץ ישראל. ומי הוא האיש הישראלי שאין דעתו לחזור לארץ ישראל, ודעתו לעשות קריאתו פעמיים בשנה "לשנה הבאה בירושלים" פלסתר?..."
ולאחר שהוא מאריך ומסביר שהסיבה לקבלת השו"ע ע"י כלל ישראל היא בגלל שהתחבר בא"י. הוא מוסיף ומונה את יתרונות ההברה הספרדית:
"היתרון האמתי שיש להברה הספרדית של הדיבור העברי על יתר מיני החברות הגלותיות, הוא בזה שההברה הספרדית מתחילת היותה - התלכדה יחד עם שמירת הנגינה הנכונה של המילה (מלעיל ומלרע), כפי מה שנמסרה לנו במסורה המקובלת לכל ישראל שבכל העולם כולו, ואין בה כל מחלוקת במה שנוגע למקום הנגינה במילה, ועל כן אי־אפשר להיות בה שינוי נוסחאות.
והנה ההברות האחרות שבגולה - כולן מזלזלות בעיקר הגדול הזה, שמירת מקום הנגינה במילה, שהוא היסוד של כל שפה בכלל, כי בהשתנות מקום הנגינה תאבד המילה את הוראתה המיוחדת לה, ותשוב להיות איזה זמזום או צפצוף מבלי הבין. רבים מתרעמים, וביניהם גם גדולים וטובים, על שדורשים בבית הכנסת בעברית, ולא בז'רגון (=אידיש) בכדי שיבינו ההמון. והרי מצינו בחו"ל שדרשו בלשון הקודש דווקא, אף שההמון לא הבינו זה וטעו ויצא מזה מכשול... מזה יכולים להוכיח כי הדרשה צריכה להיות בלשון הקודש דווקא. הרי לא לחינם מספרת לנו הגמרא הסיפור הזה "דרשה רב מתנה" וכו', אלא להוציא מזה הלכה למעשה בעניין הדרוש, שצריך להיות דווקא בלשונו של אבי הדרשנים, משה רבנו עליו השלום, ו"חייב אדם לומר בלשון רבו״.
אחד מניניו של רש"ט גפן זצ"ל הוא המשורר, הסופר והמחזאי יליד נהלל יהונתן גפן ז"ל (אביו של אביב). שהשפה העברית הייתה לא רק שפת דיבורו אלא כלי אומנותו שבה יצר וחיבר את שיריו הרבים המהווים נכסי צאן ברזל של התרבות הישראלית.
ולבסוף: מאמרו הנ"ל על אודות חיבור התורה עורר פולמוס חריף. ראו:
יותר
מילים: יהונתן גפן
לחן: יצחק קלפטר
נלמד לחיות עם מה שיש,
לא נחפש דבר אחר,
אבל נמשיך ונבקש
מילת תפילה אחת יותר.
מתי נהיה יותר קרובים
עד שנרגיש ונוותר?
כולם רוצים להיות טובים,
אבל אפשר היה יותר:
יותר אהבה,
יותר הקשבה,
יותר אמונה בין אדם לאדם,
יותר שלום, יותר תקווה,
פחות קנאה ושנאת חינם,
יותר נשמה,
יותר אלוהים,
יותר הבנה ביני לבינך,
יותר שמחה, יותר חיים,
פחות לבד, יותר איתך.
נלמד לחיות עם מה שיש,
לא נחפש דבר אחר,
אבל נמשיך ונבקש
מילת תפילה אחת יותר.
יותר שמחה, שלי, שלך,
הרבה יותר מילים חמות,
פחות שקרים, פחות דמעות,
פחות למות, יותר לחיות.
יותר אהבה...
