בלבבי משכן אבנה - על טעמי הקרבנות ועניינם

חידושים וחדשות מספריית ישיבת הר עציון מאת: דוד ארונובסקי

התחלנו לקרוא השבת בספר ויקרא, שחלקים גדולים ממנו עוסקים בפרוט דיני הקרבנות השונים. כידוע נחלקו חכמי ישראל לגבי העיסוק בטעמי המצוות. הרמב"ם היה 'ראש המדברים' בנושא הוא היה ראש המצדדים בכך שישנם טעמים למצוות שבני אדם יכולים להבינם ועסק בטעמי המצוות בהרחבה במורה נבוכים ח"ג. אולם, בנוגע לפרטי המצווה כותב הרמב"ם שם בפרק כו:

"ואשר ראוי שיסבור בענין זה כל מי שדעתו שלמה הוא מה שאבאר, והוא, שכלל המצות יש להן טעם בהחלט, ובגלל תעלת מסוימת צוה בהן, אבל פרטיהן הן אשר נאמר בהם שהן לפשט הצווי"

כלומר לדעת הרמב"ם יש לתת טעם למצוה בכללותה, אבל לפרטי האופנים המדויקים שבהם היא מתקיימת אין לחפש טעמים מפני שהם באמת נתנו רק על מנת "לצרף בהם את הבריות. הרמב"ם בוחר להדגים את העיקרון הנ"ל, בדיני הקורבנות:

"אבל מה שיש להדגים בו באמת מענין הפרטים הוא הקרבן, שהצווי בהקרבת הקרבן יש לו תועלת גדולה ברורה כמו שאבאר (=שהוא לעקור ע"ז), אבל היות הקרבן הזה כבש וזה איל, ושיהיה מנינן מנין מסוים, לזה אי אפשר ליתן טעם כלל, וכל מי שמעסיק עצמו לדעתי בהמצאת טעמים לאחד מן הפרטים הללו הרי הוא הוזה הזיה גדולה שאינו מסלק בה זרות אלא מוסיף זרויות, ומי שמדמה שיש לאלה טעמים, רחוק הוא מן הנכון כמי שמדמה שהמצוה בכללותה לא לתועלת מציאותית"

בהלכה האחרונה של הרמב"ם בספר העבודה של משנה תורה, הוא מחלק בין המשפטים שטעמן גלוי לבין החוקים שהן המצות שאין טעמן ידוע, ומסים כך:

"וכל הקרבנות כולן מכלל החוקים הן. לפיכך אמרו חכמים שאף על עבודת הקרבנות העולם עומד. שבעשיית החוקים והמשפטים זוכין הישרים לחיי העולם הבא. והקדימה תורה צוויה על החוקים שנאמר "ושמרתם את חקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם""

---

למרות דברי הרמב"ם הנ"ל ניסו חכמים בכל הדורות, הן חכמי תורת הסוד והן פרשנים האמונים על תורת הנגלה וחשיבה פילוסופית, לתת עד כמה שידם משגת טעמים גם לפרטי הקרבנות השונים. הרב משה אודס בוגר ישיבת בית - אל, ורב הישוב צופים. הוציא בתשס"ו את הספר הנפלא "בלבבי משכן אבנה - עיונים בקרבנות בכהונה ובבתי המקדש" (ט / 7 / 34). בפתח הספר מסביר המחבר את ענינו:

"לאור הדברים שראינו לעיל, בדבר חשיבות העיסוק בענייני הקרבנות, נבקש להתמודד בספרינו עם 'טעמא דקרא' ולהבין במגבלות שכלנו את ענייני הקרבנות השונים. נשתדל לעשות זאת, מחד גיסא מתוך עיון מקיף במקראות ומאידך גיסא מתוך נאמנות מוחלטת לפרשנות חז"ל בתושבע"פ כפי שהדברים באים לידי בטוי בפסיקת הרמב"ם במשנה תורה. מובן שלא נוכל לבאר כל פרט ופרט בכל אחד מהקרבנות, מכל מקום נשתדל לבאר את ענינו של כל קרבן בכלליות מתוך התייחסות לפרטי הלכות רבים ככל האפשר. את הגישה הפרשנית הזו התווה הנצי"ב מוולוז'ין שכתב (העמק דבר, שמות כ"ב, י"ד) שניתן לתת רק הסבר כללי לכל מצווה אך לא תמיד ניתן לקשור הסבר זה לפרטי המצווה: "ככל חוקי התורה

שהטעם אינו אלא בעיקר הפרשיה והפרטים חוקה"

בספר שלשה שערים:

שער הקרבנות: שבו עוסק המחבר בטעמי הקרבנות בכלל ובטעמי כל קרבן ודיניו היחודים לו עפ"י דברי חז"ל, הזהר, הרמב"ן, ר"י אברבנאל, הספורנו, רש"ר הירש, הנצי"ב ועוד, בעיבוד ותוספות משלו.

שער הכהונה : על מהותם ועניינם הפנימי של שבט לוי ובני אהרן הכהנים.

שער המזבח : על מהותם של המשכן ובתי המקדש הראשון, השני והשלישי, ומזבח הנחושת.

המחבר מסביר את השם שבחר לספר: "שם הספר 'בלבבי משכן אבנה' מבטא את הרעיון המרכזי שלו: הבנה פנימית של עבודת הקרבנות במקדש ע"י הכהנים. בפרט, הדברים נוגעים לבירור שנעשה במאמר 'מן המשכן אל המקדש' שכל עניין השראת השכינה בישראל היא בבואה של השראת השכינה בלב כל אחד ואחד מאישי האומה. ובדרך רמז מצאתי כי "בלבבי משכן אבנה" בגימטריא שווה תק"ד (514) ויחד עם י"ג (13) אותיותיו עולה לכדי תקכ"ז (527) שהוא מנין שמי 'משה יעקב'"

---

שם הספר 'בלבבי משכן אבנה' לקוח כמובן מן השיר המפורסם והאהוב:

"בִּלְבָבִי מִשְׁכָּן אֶבְנֶה לַהֲדַר כְּבוֹדוֹ,

וּבַמִּשְׁכָּן מִזְבַּח אָקִים לְקַרְנֵי הוֹדוֹ,

וּלְנֵר תָּמִיד אֶקַּח לִי אֶת אֵשׁ הָעֲקֵדָה,

וְלַקָּרְבָּן אַקְרִיב לוֹ אֶת נַפְשִׁי אֶת נַפְשִׁי הַיְחִידָה"

רבים טועים וחושבים שאת השיר הנ"ל כתב הראי"ה קוק זצ"ל, אולם האמת היא שאת השיר כתב הרב יצחק הוטנר זצ"ל (1906-1980) בעל ה'פחד יצחק' מגדולי הדור הקודם, ור"י רבנו חיים ברלין בניו יורק שבישיבה התיכונית שלה למד רבנו הרא"ל בהיותו ככן 12-17. למרות שכבר בגיל צעיר עבר הרא"ל ללמוד בישיבת רבנו יצחק אלחנן של הישיבה אוניברסיטה, הוא שמר על קשר עם רבו זה עד לפטירתו וראה בו אחד מרבותיו.

אולם גם הרב הוטנר זצ"ל לא חיבר את שירו זה 'יש מאין' והוא ביססו על קטעים ורעיונות מתוך שירו הקדום של רבי אלעזר אזכרי (1533-1600) בספרו 'חרדים' בפרק לד. המובא כאן לפניכם: