על מנהג דרשת שבת הגדול – ודרשותיהם של המהר"ל והחת"ס
חידושים וחדשות מספריית ישיבת הר עציון
מאת: דוד ארונובסקי
השבת שלפני הפסח נקראת "שבת הגדול" לשם המיוחד נתנו טעמים שונים. בהגדה החשובה "הגדה שלמה" (ז / (1)4.2 / 013 ) מאת הרב מנחם מנדל כשר (1895-1983) ישנו מבוא גדול "על נוסח ההגדה והשתלשלותו ובירור עניינים שונים הנוגעים לליל פסח" שם בפרק י"ב הוא מלקט מדברי ראשונים טעמים שונים לשם מיוחד זה: שנעשה בו נס גדול כשלקחו פסחיהם באותה שבת נתקבצו בכורות...ועשו בכורות מלחמה והרגו בהן הרבה (תוס' שבת פז:), שעשו בו ישראל מצוה ראשונה (חזקוני), הודעה שהשבת בפסוק "וספרתם לכם ממחרת השבת" היא שבת בראשית ולא יו"ט (אורים גדולים), ע"ש סיום ההפטרה "הנה אנכי שולח לכם...לפני בא יום ה' הגדול" (מלאכי ג, כא), עפ"י המדרש שגם במצרים לא היו המצרים משעבדים את ישראל בשבת, ואחרי אותה שבת לא חזרו להשתעבד (מבי"ט), ויש אף שטענו שבעצם שם זה בטעות יסודו והשבת נקראה בעצם "שבת הגדה" ע"ש המנהג לקרוא בה את ההגדה אלא שהשם נכתב בקיצור 'שבת הג'' ונפתח בטעות כ'שבת הגדול'.
כל הטעמים הנ"ל הם טעמים לקריאת שם 'שבת הגדול' לשבת שלפני פסח אולם הרב כשר מביא שם מקורות שהשם הנ"ל ניתן בעצם לעוד שתי שבתות בשנה. במחזור רומא מובאות 'יוצרות' שונות לשבתות מיוחדות בשנה ואחת מהן היא "יוצר לשבת הגדול של שבועות" מדוע נקראה השבת שלפני שבועות גם היא 'שבת הגדול'? בכת"י של סדור לחג השבועות מנהג קורפו נכתב כך "שבת שלפני שבועות נוהגין כאן לקרא אותו שבת הגדול, כמו השבת הגדול של פסח, על שם הנס הגדול שנעשה בו. וטעם למנהגנו שקורין גם לזה שבת הגדול, על שם הכרזת התורה, שנתנה בשבועות, שהיא גדולה מן הכהונה ומן המלכות, לכן נוהגין לומר בשבת זו יוצרות ורשות כמו בשבת הגדול של פסח" א"כ נמצא כי גם השבת שלפני שבועות נקראת 'שבת הגדול' בגלל טעם מיוחד הנוגע לשבת זו.
אולם מתברר שככל הנראה זה עדין איננו הסיפור השלם, מפני שבספר שיבולי הלקט לרבי צדקיה הרופא מאיטליה (1220-1280) בסימן רה נכתב "וכן נהגו לקרות (שבת הגדול) – שבתות שלש רגלים", כלומר בעצם כל שלשת השבתות שלפני שלש הרגלים קרויים 'שבת הגדול' וא"כ מסתבר שיש לחפש טעם אחר לשם זה, טעם השווה לכל שלשת השבתות שלפני שלש הרגלים.
בגמ' במו"ק ה. נאמר "ר' ינאי הוה ליה תלמידא דכל יומא הוה מקשי ליה בשבתא דריגלא לא הוה מקשי ליה קרי עליה 'ושם דרך אראנו בישע אלקים'" ומסביר רש"י שבשבתות הרגלים היו מגיעים כל העם ל'פירקא' [דרשת הרב] ואותו תלמיד התחשב ולא שאל באותן שבתות כדי שלא לבייש את ר' ינאי. מה הן 'שבתא דריגלא'? רבי שלמה בן היתום (איטליה המאה ה-12) בפרוש מסכת משקין מביא את הגמ' בתוספת ביאור "ר' ינאי הוה ליה ההוא תלמידא דכולה שתה הוה מקשה ליה בבית המדרש בשעת הלימוד, מיהו בשבת הגדול שלפני פסח ועצרת וראש השנה וסוכה לא הוה מקשה ליה, מפני שמתקבצין כל העם לשמוע הדרשא מר' ינאי פן יטריף דעתו מרוב חריפותו דתלמיד חריף ומפולפל הוה, ושמח בו ר' ינאי לכך קרא עליו פסוק זה לשבח "ושם דרך" – שהוא שם עצמו עמי ואינו מבישני ברבים". רבי שלמה בן היתום מספר לנו בעצם על מנהג בזמנו שאותו הוא תולה כבר בתקופת האמוראים שהרב היה דורש בהלכות ועניני שלשת הרגלים בשבת הקודמת לרגל. המנהג לדרוש בשבת שלפני סוכות הועתק כנראה לשבת 'שובה' והמנהג לדרוש בשבת שלפני שבועות נשמר אצל עדות הספרדים שבהן דורשים הרבנים עד היום בשבת 'כלה' – השבת הסמוכה לשבועות.
מנהג כזה יכול להסביר את השם 'שבת הגדול' באופן חדש כפי שמובא בספר הפרדס (עמ' שמג) "לפי שמאחרים העם בשבת שלפני הפסח לשמוע הדרשה עד אחר חצות, סמוך למנחה...נראה בעיני העם היום גדול וארוך יותר מיום אחר, ועל כן קראו לשבת זה שבת הגדול... ומנהג בני אדם...יושבין במקום אחד ואין להם מה לעשות מנהג לומר 'כמה יום זה יום גדול'" ויתכן גם שהשם 'גדול' הוא מפני שהרב הלא הוא 'גדול העיר' הוא הדורש. או גם לאריכות התפילה בשבתות אלו מפני ה'יוצרות' שהיו אומרים בהם.
כפי שראינו בספר ה'פרדס' הדרשה בשבת – הגדול הייתה נמשכת מאחרי תפילת מוסף עד לזמן מנחה גדולה, דהיינו סדר גודל של כשלש שעות!!
נתון זה יכול להסביר לנו את העובדה המדהימה הבאה. רבי יהודה ליווא המהר"ל מפראג (1512-1609) היה רבה של פראג, בשבת הגדול בשנת שמ"ט (1589) (כשעוד לא מונה רשמית לתפקיד הרב) הוא דרש את דרשת שבת הגדול בבית הכנסת המרכזי אלטנוישול בפראג. הדרשה יצאה ע"י המהר"ל עצמו כספר בפני עצמו בשם 'דרוש נאה'. בשנה האחרונה יצאה הדרשה במסגרת סדרת המהר"ל המפורש כספר בפני עצמו בשם 'דרשת שבת הגדול למהר"ל מפראג" הדרשה מעוטרת בהערות נרחבות מאת המהדיר: הרב יהושע הרטמן. והספר כולו מכיל 842 עמודים!
בפתיחת הספר כותב המהדיר: "קשה להפריז בחשיבותה של דרשה נפלאה זו. אין זה מחזה נפוץ לחזות דרשה הניתנת בשבת הגדול, שהיא בכמותה ואיכותה כמו של ספר שלם בפני עצמו. ההיקף והעומק של דרשה זו מעלים את התמיה: כיצד היא הייתה יכולה להאמר בשבת אחת? אף שמסתבר לומר שלא כל מה שנכתב כאן אכן נאמר בדרשה, כי קרוב לוודאי שהמחבר הוסיף דברים בעת שערכם לספר, מכל מקום יש לפנינו פלא מבהיל. ע
שרות הנושאים שבהם דן המחבר בדרשה זו, הן בענייני הלכה, הן בענייני לומדות, הן בענייני סוד, שזורים יחד ומורים על תמימותה של תורה המשיבת נפש"
אם ניקח בחשבון שאורך הדרשה הייתה ככל הנראה כ-3 שעות ואולי אף יותר תמיהת הרב הרטמן מיושבת מעט.
הרב הרטמן מוסיף וכותב "דרשה זו נאמרה בפרשת צו, שנת שמ"ט (1589), כמצוין בשער הספר דפוס ראשון. לכך הבסיס של הדרשה הוא פרשת צו, ומשא ומתן בקרבנות המוזכרים בה, ובעיקר קרבן תודה ולחמיו. כמובן שענייני קרבן פסח ויציאת מצרים נדונו גם כן בדרשה זו. מלבד זאת, יש בה סקירה מתחילת הבריאה, אדם הראשון ובניו, דרך בחירת אברהם אבינו, עד ביטולה של מלכות רביעית על ידי משיח צדקנו במהרה בימינו"
ומוסיף המהדיר פלא נוסף:
"לפי לוחות השנה שבידינו שבת הגדול של אותה שנה היתה בח' ניסן. מפליא להיווכח שפחות משבעה
שבועות לאחר מכן דרשה זאת כבר נדפסה כספר, בערב שבת בחקתי מ"א ימים לספירת העומר...נמצא שדרשה שנאמרה בח' ניסן, הודפסה כבר בכ"ו אייר שזה פחות משבעה שבועות לאחר אמירת הדרשה, כאשר שבוע אחד מתוך השבעה היה חג הפסח. בהתחשב באופן הדפוס של אותם ימים, זהו פלא נוסף בפני עצמו"
מהמהר"ל מפראג הגיעה אלינו רק דרשה אחת של שבת הגדול. אולם מרבי משה סופר - החת"ם סופר (1762-1839) נשמרו כ-27 דרשות. החת"ם סופר היה דורש מספר פעמים בשנה: בליל ראש השנה, בשבת שובה, בליל כל נדרי, ח' בטבת (יום תרגום התורה ליונית), בז' אדר, שבת הגדול, ל"ב בעומר לבני הח"ק, ז' אב, וכ"ז באלול יום פטירת רבו רבי נתן אדלר.
דרשות שבת שובה ושבת הגדול היו פותחות בסוגיה הלכתית משולבת בדברי אגדה, לאחמ"כ היה החת"ס
עובר לעסוק בסוגיה שלמדו באותו שבוע בישיבה ומקשר את כל הענינים זה בזה ולענייני דיומא. בדרשה היה משלב החת"ס דברי מוסר והשקפה על בעיות השעה, וההתמודדות עימם. סיפור מעניין על החשיבות שייחס החת"ס עצמו לדרשותיו, ועל המסרים הגלויים והסמויים שהיה משלב בהם ניתן ללמוד מהסיפור שסיפר הרב יוסף נפתלי שטרן זצ"ל חתן נכדו של החת"ס שהקדיש את מיטב שנותיו להוצאת כתבי החת"ס:
"ואגב אספר פה מה ששמעתי מכבוד מו"ח הרב מוהרש"א (=רבי שלמה אלכסנדרי סופר) סופר ז"ל, כשהיה פעם אחת עם אביו הגה"ק זצ"ל (= רבי שמעון סופר מקרקא בעל ה'מכתב סופר' בנו של החת"ס) במרחץ, בא איש אחד שמו יצחק לבקר את מוח"ז הגה"ק זצ"ל. ובמשך שהייתו עד בואו לחדרו של מוח"ז זצ"ל. אמר איש הנ"ל למו"ח ז"ל "אני תלמיד של החתם סופר וקראו אותי איצקל פראג, ובאתי לקבל [עתה] פני בנו. והוציא כתב תעודה שקיבל מרבו הח"ס לפני ארבעים שנה ויותר, וסיפר למו"ח הרב ז"ל שלפני שבת הגדול בקשה אמו שהייתה אלמנה שיבוא לביתו, והלך ליפטר מרבו. אמר לו הח"ס: איצקל אני מבקש שתישאר לדרשת שבת הגדול שלי לפני שאתה נוסע. ופשיטא שנשארתי שם. במוצאי שבה"ג וכבר היה סמוך לפסח הלכתי להח"ס, ואמרתי שהיות שהזמן קצר לפסח מוכרח אני ליסע למחר. אמר לו הח"ס: איצקל גם אחרי דרשת שבת הגדול שלי אתה עדין מעונין לנסוע? ואני צעיר לימים הייתי ולא זכיתי לירד לסוף דעת רבי שלי. ואחר שכתב לי כתב הנ"ל וקבלתי ברכתו ליוה אותי מעט ואמר "איצקל בעיירה שלך בוערת אש גדולה" ושנה דברים אלו עוד פעם – ומה אומר ואדבר סיים הנ"ל אז הייתה עוד עיר מולדתי מלאה חכמים וסופרים, והיום אפילו כוס מים לא אוכל לשתות אצל בני"
החת"ס חיבר "רשות" מיוחדת בחרוזים, אותה היה אומר בחרדת קודש לפני ארון הקודש לפני פתיחתו בדרשה.
בתשע"ה הוציא מכון החת"ס בהוצאה חדשה ומהודרת בחמישה כרכים את כל דרשותיו של החת"ס מפוסקות עם כותרות משנה, ציון מקורות והערות קצרות בשם: דרשות חתם סופר השלם (ל / 1.4 / 20) בכרך ד מובאות בין השאר 27 דרשות שבת הגדול שנאמרו בין השנים:1794-1837 הדרשות קצרות בהרבה מדרשת המהר"ל (הם נאמרו בין שחרית לקריאת התורה)וניתן ללמוד בכל שנה אחת או יותר מהן. כשאתם לומדים אותם עיינו היטב ואולי תמצאו את הדרשה שאותה שמע 'איציקל פראג' ובה דברי כיבושים והאזהרה מפני המחדשים והמתקנים להרע.
ולסיום: לא ידוע לי על ניגון של המהר"ל מפראג, אולם מצאתי סרטון שבו קבוצת חסידי חב"ד שרה ניגון חב"די בבית הכנסת 'אלטנוישול' לצד כסאו של המהר"ל והעמוד שממנו דרש את דרשותיו.
ומשהוא מאזור אחר ובסגנון אחר. הפיוט: "שבת זה שבת הגדול" מאת רבי ששון ב"ר מרדכי מבבל המאה ה-18. בביצועו של הפייטן הנודע רבי משה חבושה.
שבת הגדול שלום וחג כשר ושמח!
